היסטוריה קצרה של הבושם, מקפריסין של תקופת הברונזה ועד Chanel N°5

הרבה לפני פריז, אנשים באי הזה הפיקו מצמחים שמנים ריחניים. סיפור הבושם עובר קרוב מאוד למקום שבו אנחנו ממלאים את הדקאנטים.

בית מלאכה ליד לימסול

בפירגוס־מברוראקי, לא רחוק מלימסול, חפרה משלחת איטלקית בראשות הארכיאולוגית מריה רוזריה בלג׳ורנו אתר תעשייה מתקופת הברונזה, ובו בתי מלאכה לשמן זית, לטקסטיל ולמתכת, וכן אזור שהחופרים זיהו כבית בושם. הוא מתוארך בדרך כלל לסביבות שנת 2000 לפני הספירה, אם כי התאריכים שפורסמו שונים זה מזה. בהמשך שיחזרו חוקרים ניחוחות מהצמחים שנמצאו במקום והציגו אותם בתערוכה ברומא.

הבושמת הראשונה ששמה ידוע

לוח כתב יתדות ממסופוטמיה, מסביבות שנת 1200 לפני הספירה, מזכיר אישה בשם טפוטי כמכינת בשמים. היא עבדה עם פרחים, שמן וקנה בושם, והיא מהכימאיות הראשונות שידועות בשמן.

כפפות וגראס

במאה ה־16 הייתה העיר גראס שבפרובאנס ידועה בעורותיה. כפפות מעובדות הדיפו ריח לא נעים ולכן בוסמו, ובהדרגה עברה המלאכה המקומית מכפפות לבשמים. גראס קשורה לבישום גם היום.

מקלן למעבדה

בתחילת המאה ה־18 יצרו בשמים איטלקים בקלן מי הדרים קלים שנתנו את שמם ל־eau de cologne. בסוף המאה ה־19 הגיעו לבישום חומרים סינתטיים, ו־Jicky של Guerlain משנת 1889 מוזכר לעיתים קרובות כדוגמה מוקדמת. בשנת 1921 הלחין ארנסט בו את Chanel N°5, הידוע בשימוש הנדיב באלדהידים.

למה זה חשוב היום

בישום תמיד היה עניין של חומרים ומיומנות, וגם היום הוא משתנה על כל עור. לכן הגיוני לנסות קודם כמה מיליליטרים, לא משנה מאיפה מגיע הבקבוק.